30 אוגוסט 2010
הטוב שברע
החרמות שהשיתו אמנים מתאטראות ישראל על בית התרבות החדש בישוב אריאל ולמעשה ובמשתמע, על כל אנשי מפעל ההתישבות בשיטחי איו"ש הינו מעשה פסול, מעשה נתעב. ניכר באנשי התאטרון הללו כי אינם מסוגלים לשקול דברים לעומקם באשר באם היו עושים כן, לא היו מעזים לפעול כאשר פעלו.
הבה ונחזק הברור מאליו. זכותו של כל אדם, גם אם הוא שחקן תאטרון, לדעותיו הפוליטיות האישיות, זוהי מהותה של הדמוקרטיה. מאידך-גיסא, עובד ציבור, והרי שחקני התאטרון המחרימים הינם עובדי ציבור לכל דבר וענין, באשר חבים הינם את הכנסותיהם ורווחתם לציבור המממנם בעשרות מליוני שקלים בשנה וכך, אינם חופשים ללא כל סייג להביע דעתם האישית תוך שמופיעים במחזות ובשמשם את המוסד המממן אותם.
עבור כל אדם בר דעת, הרי הנאמר לעיל הינו אקסיומטי, אך לא כך לגישת אותם אמנים אשר בגבהות ליבם כי רבתה מדמים בנפשם כי אינם חבים דבר לאיש, כי הציבור עובד אצלם ולא להפך. הצביעות, ההתנשאות הבועתית, גישת ה"אני ואפסי עוד" מלמדת כי אפשר ואין לאותם שחקנים מקום על בימותינו בכל מקרה, הם בפשטות אינם אנשים ראויים לשמש דוגמא תרבותית עבורנו.
הבה ונקווה כי הנהלות התאטראות ישכילו לנהל את פריצת הגדר המוסרית הזו כהלכה באשר פעולת המחרימים מהווה גם התרסה כנגדם. הנהלות התאטראות הם המופקדים על גבולות הגיזרה הפוליטים של אירגוניהם ובמסגרת זו החופש התרבותי הניתן לכותבי המחזות הבמאים והשחקנים הוא למצער אינו מוגבל ויש קולות רבים שחופש מוגזם זה הינו לצנינים בעיניהם ותובעים להגבילו. אך כאן מתאבים "הללו" לכל היד, האצבע אינה דייה עבורם. כאן באים השחקנים לעשות דין לעצמם מעל ראשי הנהלות התאטרון. זוהי ראשיתה של אנרכיה תרבותית שאין להסכין עמה יהיה אשר יהיה. מכאן הדרך לתהום קצרה.
אנו איננו חיים במשטר טוטליטרי. אין מי הקושר בעבותות את השחקנים למקומות עבודתם. במדה ואינם מסכימים עם הנעשה שם זכותם לקום וללכת למקום אחר כלבבם. אך מעשה החרם הקבוצתי הכוחני מלמד על נטיות אנרכיסטיות בינהם, או בפשטות ריקנות בועתית-אינטלקטואלית מבישה שאל לנו לקבלה.
אך יש לראות באשר ארע כאן גם נקודות אור לכולנו. משך שנים רבות טוענים רבים וטובים בינינו על אפליה חד צדדית, חד אג'נדתית, שמאלנית קיצונית במוסדות התרבות שלנו. תגובות הנגד הינן ברגיל כי לא דובים ולא נעלים, אין ולא הוותה אחידות דעים ואפליה פוליטית. הנה, היגיע מעשה החרמות והראה את צבעם האמיתי החד-גווני של המחרימים.
האמנים המחרימים אינם אפילו משיגים עד כמה עוזרים הם במעשהם זה לעם ישראל לשרש את תופעת ההדרה הפוליטית, תופעת "חבר מביא חבר", הפושה במוסדות תרבותנו. זו הרי אותה התופעה המכלה כל חלקה טובה ודמוקרטית במערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה הישראלית והדברים ידועים ומלובנים בציבור גם בימים אלו.
גם הפגנות השמאל ודיברי הבלע של דובריהם אטומי המחשבה והדעת הצפויות כ"ניצול הצלחה" הניבנה על מעשה החרמות הלזה יתרום עוד יותר למיאוס הרב שרובו של העם חש כלפי חבורות השרלטנים הללו ויקל על "עצימת העין הבילתי מכוונת" למען ניקוי אורוותינו.
השחקנים המחרימים שיחקו לידינו, הם יצאו מהארון, הם פתחו בפנינו את תיבת פנדורה שלהם, הם חשפו עצמם לפנינו במערומיהם המבישים, כעת אנו יודעים מי ומה הם. כעת אנו יודעים לא רק מה ניצב למולנו אלא גם מי ניצב שם וכשיש שם וכתובת ניתן לפעול כנגד כל אחד ואחד מהם כפרט ולא כקבוצה.
נהפוך הוא, עלינו לעודד את הללו המסתגרים עדיין ברוב צביעותם בארונותיהם הפוליטים לחשוף עצמם, כך נוכל לשרשם (לעקרם מן השורש), כפי שאכן חובה עלינו לעשות.
אנו נשרשם לא משום דעותיהם הפוליטיות הלגיטימיות למהדרין ולא משום שמביעים דעתם בפרהסיה כאנשים פרטיים, זכותם. אנו נשרשם באשר עושים הם את עבודתם ומיקצועם פלסתר, קרדום לחפור בו, בעודם מתאגדים לשם מעשה חרמות בילתי מוסרי בעליל ובניגוד לכל תקנה, נוהל וחוק. הללו מועלים באמוננו שהרי אנו מעלים כספי מיסינו לתחזקם ואילו "המה פשעו בנו".
כך בדיוק פועלים שופטים במערכת המשפט, עיתונאים במערכות התיקשורת, מרצים במערכת האקדמית. אלו כולם נוטלים את הכלים הציבוריים אשר הוענקו להם בידי הציבור ומנצלים אותם כנגד אותו הציבור עצמו, בעודם צוחקים (עלינו, "ציבור הפלוואים האווילי"), כל הדרך אל הבנק. על כך יש להכריתם ולשרשם.
אין כאן קריאה לחרם מאורגן נגדי כנגד המחרימים. חרם מאורגן (בניגוד לפעולת מחאה אישית), הוא פסול משום שמהווה פעולה פחדנית וצבועה המאפשרת למחרימים להתחמק מלהתעמת עם הבעיה לגופא, מאפשר בידם להכות את השליחים, מאפשר להם להכות לגופו של אדם ולא לגופו של ענין. גם אין מקום לדיון מוסרי בטענות המחרימים, הללו איבדו את זכותם לכך כל עוד הם עצמם כשלו בתחום המוסרי בהחרימם ובהדירם סקטורים במדינת ישראל מהזכות לצרכנות תרבותית באורח כוחני ומפלה.
מאידך-גיסא, יש כאן במאמר קריאה מפורשת לאלו המופקדים והנאמנים מטעמנו על כספי מיסינו לסגור את הברזים המוניטרים המקיימים את המחרימים.
יש כאן קריאה לכל פרט ופרט במדינת ישראל לשוות בנפשו באם חפץ הוא באוסף של צבועים ומעמידי פנים במוסדות תרבותנו (ותולדות והתנהלות הסיכסוך הישראלי-פלשתיני מוכיחים), כדוגמת אלו המחרימים את המתישבים. ישקול ויחליט כל פרט לעצמו מהי תגובתו על שנעשה על מנת להביע את מחאתו האישית כנגד החרם המאורגן והבזוי הלזה.
הנה, כאן ניצבת ההזדמנות לציבור הפרטים הישראלי, איש ואשה בדעתם, להראות את פניהם היפות והנאורות, , לממש את זכותם הדמוקרטית, להדיר רגליהם מדרוך במפתן המחרימים הנילעגים, להביע דעתם השלילית הנחרצת למעשי החרמות.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
